ככה זה תמיד, אני יהלום חבוי. לכל מקום שאני מגיע אני בסוף הופך למרכז העניינים. 

ניסתי לכתוב פה ספר, לכתוב את האלבום אבל הנה אני כבר לבד בבריכה מנגן בסקסופון לנערות הנהר.

הן מגיעות פעם בכמה שבועות לאי. בפעם הראשונה נפגשנו באורן הכחול "בלו פיין", הבר המיתולוגי בנמל הישן. זה היה עוד כשהייתי עמוק בתוך המילים והתווים, כשעשיתי פוזות של אומן לפני שאני איש של מסיבות ועינוגים.

את ג'יג'י הכרתי עוד מניו יורק. היינו ביחד ב -דולפו. קולקטיב של אמנים דדאיסטים, תמיד היינו עושים איזה פרפורמנס איזוטרי בצד של האירוע המרכזי אבל לאט לאט הפכנו לדבר האמיתי. מניו-יורק אני וג'יגי' חתכנו לטולום מקסיקו בגלל שפעת העופות. הייתי נשאר איתה שם בכיף, אולי הייתי מתחתן איתה פלוס ילדים. היה לנו שם ממש ימים טובים ואפילו תכננו להקים עמותה חדשה. משהו בין בני המאיה, חייזרים, בונים חופשיים, מצריים העתיקה, קריסטלים, איואסקה, יוגה, ריקודים, ואוכל טעים. אבל מסתבר שהמשפחה שלי עצרו לי את התזרים ונאלצתי לעזוב  ולחזור ולהיות הבן הטוב. מלחמות גרמו לי להתקע בישראל ואז החלטתי לעשות מהלימונים לימונדה. עד שכמה נכסים של המשפחה שלי יעברו לבעלותי, שכרתי בית ישן בתוך החומות של ירושלים העתיקה. כאן אני ארחתי את טובי המוחות נוצרים יהודים מוסלמים הומואים לסביות משיחיים מהבוקר עד הבוקר. אתם מבינים..ירושלים היא הכלי. היא הסטארגייט. אבל כן עכשיו אני נגמל מהסינדרום, אני באי-מיקרו אקלים בחליפה לבנה עם מכונית מהירה ופסנתר לבן. מה שקורה פה נשאר פה. אני מתאמן על סקסופון. השכנים, הטבע, הם המוזה שלי. אני כבר בן 50 והגלגל מסתובב וג'יג'י פה איתנו. את כל זה אני הולך להביא לכם בחזרה בהשקה 27.6